פרק שני – חרוזי וונציה או מוראנו?
בתהליך התרחבות המסחר העולמי הוביל חרוזים לאירופה, לאחר מכן בוואריה והרומאים ייצרו וסחרו בחרוזי זכוכית ברחבי האימפריות שלהם. אפילו הוויקינגים הקשוחים הפעילו פעולות מתוחכמות לייצור זכוכית בסקנדינביה וייצרו חרוזי זכוכית. לא הרבה ידועים על ייצור זכוכית וייצור חרוזים בימי הביניים, פרט לכך שייצור חרוזי זכוכית נמשך בפינות שונות של האימפריה הרומית לשעבר, אך בקנה מידה קטן כאשר בעלי מלאכה בודדים או מפעלים משפחתיים קטנים המשיכו לספק חרוזי זכוכית ופסיפסי זכוכית למטרות דת ואופנה. עם זאת, חרוזים אלה היו פשוטים יחסית שכן רבים מהטכניקות והשיטות הרומיות לייצור זכוכית אבדו בהדרגה.
הדעיכה של ייצור חרוזי זכוכית באירופה נמשכה עד המאה ה-12 כאשר כוחה הגובר של הרפובליקה הוונציאנית והצלחתה המסחרית הולידו את תחייתן של צורות שונות של אומנויות ואומנות בוונציה.
ואז, בימי הביניים, יוצרו לראשונה חרוזי זרעי זכוכית באיטליה, ויוצרו בתחילה בוונציה, החל משנת 1290 לערך. חרוזי הזכוכית הראשונים שיוצרו ברפובליקה הוונציאנית שימשו ככל הנראה עבור מחרוזות תפילה, ונמצא מסמך עתיק המציין כי כמות גדולה מהם יוצאה מוונציה בשנת 1338. החרוזים הוונציאנים המוקדמים הללו הופקו ככל הנראה על ידי טפטוף זכוכית חמה על גבי מוט עץ או ברזל מכוסה במשחת טפלון מיוחדת.
מחשש שתנורי הזכוכית עלולים להרוס את העיר, הועברו מפעלי הזכוכית הוונציאנים למוראנו.
חרוזי סחר ונציאני עתיקים מאוחר יותר בשנת 1470 אומנים ונציאנים (שהועברו עד אז לאי מוראנו) החלו ליצור קני זכוכית גליליים חלולים אשר נחתכו ושוכללו על ידי שחיקה או חימום. השימוש בקנים אלו הפך את חרוזי הזכוכית לקל הרבה יותר והקל על גילוי מחדש של טכניקות רומיות רבות, כולל זומרסו, עלי זהב וכסף ואווונטורינה חדורי נחושת. במאה ה-15 מאמני זכוכית ונציאנים גילו מחדש את טכניקת מילפיורי (הידועה גם בשם Murrine או פסיפס) והחלו לייצר חרוזי מילפיורי, ששימשו בתכשיטים, קערות, אגרטלים, קישוטים פנימיים, אבל הכי חשוב כמטבע לסחר עם מקומות רחוקים. כמו צפון אמריקה ואפריקה.
ניזונה מההצלחות המסחריות של ונציה, החדשנות בייצור חרוזים נמשכה ובמאה ה-16 הוקמה שיטת עיבוד מנורות לייצור זכוכית, שבסופו של דבר הפכה פופולרית מאוד בקרב יצרני זכוכית. שיטה זו אפשרה להם לייצר חרוזים על ידי שימוש בלהבה קטנה בשומן בעלי חיים, וכעת הם יכלו לעבוד בכל מקום, אפילו בבית, דבר שהיה נוח במיוחד לנשים. כך עד המאה ה-18 נשים רבות החלו לעבוד בתעשיית ייצור החרוזים. התעשייה המשיכה לצמוח עקב תקופת הגילויים הגיאוגרפיים המתמשכים והמסחר המתפתח, ובשנת 1764 התפוקה של תעשיית ייצור חרוזי הזכוכית הוונציאנית הייתה למעלה משני מיליון פאונד של חרוזים בשנה. בשנת 1788 כבר היו 680 סדנאות חרוזים לעיבוד מנורות רק בעיר ונציה שסופקו על ידי מפעלים מקומיים רבים לייצור קני זכוכית.
